פתח דבר
לפני תובענה במסגרתה מבקש התובע להרים את מסך ההתאגדות מעל חברה זרה, הרשומה בארה"ב, ולחייב בחובותיה כלפי התובע את מחזיקת המניות באותה חברה זרה, חברה ציבורית הרשומה בישראל, וכן לחייב באופן אישי את אחד ממנהלי החברה הזרה, שהינו בעל מניות בחברה הישראלית. התובע עותר לחיוב אותם שני נתבעים בפרעון החוב הפסוק של החברה הזרה לתובע, שהוטל עליה בפסק דין, שניתן על ידי בית משפט השלום בירושלים בת"א 7356/04.
טענות התובע
התובע הינו אזרח ותושב ישראל, אשר בזמנים הרלוונטיים לתובענה התגורר בארצות הברית. הנתבעת 1 (להלן -
הנתבעת) היא חברה ציבורית הרשומה בישראל. הנתבע 2 (להלן -
מר זוטא) הינו מנהל הנתבעת ובעל המניות בה. מר זוטא הינו גם המנהל ובעל המניות בחברת Yaad USA Inc. (להלן -
יעד-ארה"ב), הרשומה במדינת ניו יורק.
ביום 6.12.07 ניתן בבית המשפט השלום בירושלים על ידי כב' השופט ברקלי במסגרת ת"א 7356/04 פסק דין (להלן -
פסק הדין). בפסק הדין חוייבה יעד-ארה"ב לשלם לתובע סך של 53,500$ כערכם בשקלים חדשים לפי שער הדולר נכון ליום 31.5.2001 ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כן חויבה יעד-ארה"ב לשלם לתובע סך של 50,000 ש"ח בצרוף מע"מ והפרשי ריבית והצמדה מיום 6.12.2007 בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. מדובר בפסק דין חלוט, אשר לא הוגש עליו ערעור כלשהו. נכון ליום 13.1.2013, מועד הגשת התובענה בתיק זה, עמד סכום החוב הפסוק על סך של 402,814 ש"ח. עד למועד הגשת התובענה ואף לא לאחר, לא שולם לתובע דבר על חשבון חוב פסוק זה.
במהלך הליכים משפטיים אחרים, שניהל התובע, נודע לו, כי בין השנים 1994 ועד מאי 1997 החזיקה הנתבעת בכל המניות של חברת יעד-ארה"ב באמצעות חברת נאמנות, שהחזיקה במניות עבור הנתבעת. החל ממאי 1997, או בסמוך לכך, החזיקה הנתבעת בעצמה בואופן ישיר ב-1/3 מהון המניות של יעד-ארה"ב. במאי 1998, או בסמוך לכך, נרשמה הבעלות בבניין, שהיה הנכס היחיד של יעד-ארה"ב (להלן -
הבניין), על שם הנתבעת. בהמשך התברר לתובע עוד, כי הנתבעת מחזיקה ב-100% ממניות יעד-ארה"ב, והיתה לה שליטה מלאה בכל הקשור בניהול יעד-ארה"ב ובקבלת ההחלטות בה. עוד התברר לתובע, כי שנים רבות קודם לכן כבר היתה הנתבעת מעורבת בהשקעות ברכישת הבניין. עוד התברר, כי כספים, שנשלחו לנאמן בארה"ב לצורך שיפוץ הבניין, שולמו ע"י הנתבעת ישירות, מבלי שעברו דרך יעד-ארה"ב. כך גם הכספים ששולמו בסופו של דבר בתמורה לרכישת הבניין, שנמכר לצד שלישי, הגיעו לידי הנתבעת. לתובע נודע עוד, כי ליעד-ארה"ב לא היתה פעילות עסקית אחרת, פרט לפעילות הקשורה לבניין, וכי עם סיום אותה פעילות, הסתיימה פעילותה של יעד-ארה"ב.
בסמוך לאחר מתן פסק הדין התברר לתובע, כי יעד-ארה"ב הינה חברה בלתי פעילה וחסרת הון עצמי. העובדות הללו הוסתרו במהלך ההליכים המשפטיים בפני בית משפט השלום בירושלים, כאשר מר זוטא עצמו ניהל את ההליכים המשפטיים מטעם
יעד-ארה"ב.
על כן, עותר התובע לחיוב הנתבעת ומר זוטא, ביחד ולחוד, בפרעון החוב הפסוק.
בנוגע לנתבעת טוען התובע, כי אילו היה יודע את המצב העובדתי לאשורו, היה מגיש מראש את התביעה בת"א 7356/04 נגד הנתבעת ולא נגד יעד-ארה"ב. עוד טוען התובע, כי יעד-ארה"ב "לא היתה באמת" (סעיף 58 לכתב התביעה) הבעלים של הבניין, שכן הנתבעת היא שהשקיעה כספים לרכישת הבניין וכן היתה זו, שקיבלה את כספי תמורת מכירתו. יעד-ארה"ב שימשה כחברת קש, אשר הוקמה באופן מלאכותי, על מנת ליצור הפרדה מלאכותית בין הנתבעת לבין הבניין וההשקעות שבוצעו בו. הכל במטרה להעמיד נושים פוטנציאליים בפני שוקת שבורה אל מול חברה ריקה מתוכן ותוך הסוואת החייבת האמיתית.
הנתבעת היא שעמדה מאחורי רכישת, שיפוץ ומכירת הבניין מלכתחילה, תוך הסוואת עובדה זו ע"י הסכמים ושרשרת נאמנויות ואחזקת מניות שתוארה לעיל. יעד-ארה"ב אינה אלא "זרוע ארוכה" של מר זוטא ושל הנתבעת. כל פעולה שלה מהווה למעשה פעולה של הנתבעת. על כן, הנתבעת היא החייבת האמיתית בסכום שנפסק בפסק הדין. עוד טוען התובע, כי הנתבעת היא זו שנהנתה בסופו של דבר מהכספים שהתקבלו בתמורה למכירת הבניין. מכאן שעל הנתבעת להעביר לתובע את חלקו בכספים שהתקבלו ממכירת הבנין, בין מכוח הסכם, בין מכוח חובת הנאמנות ובין מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
בעניין מר זוטא, טוען התובע, כי יש להטיל עליו חבות אישית בין מכוח הרמת מסך ההתאגדות ובין מכוח עילות לחיוב אישי שלו כאורגן בחברה. התובע טוען, כי מר זוטא הוא הרוח החיה מאחורי הנתבעת וכן מאחורי יעד-ארה"ב, והוא אשר עמד מאחורי כל המעשים והמחדלים נשוא התביעה.
עוד טוען התובע, כי אורגן בחברה, הפועל עבור החברה, אחראי אישית לתוצאות פעולותיו או מחדליו, ככל שאלו נגועים בחוסר תום לב או שנעשו בדרך לא מקובלת. התובע טוען, כי מר זוטא הציג כלפי התובע מצג שווא, המעוגן בהסכם, ולפיו עם מכירת הבניין ישולם לתובע חלקו במכירה. המדובר היה במצג שווא, המגיע לכדי תרמית, שכן מר זוטא לא התכוון מעולם לשלם לתובע את חלקו. מצג שווא נוסף, שיצר מר זוטא, היה כאשר הציג את יעד-ארה"ב כחברה סולובנטית, המסוגלת לפרוע חובותיה. זאת עשה מר זוטא, למרות שידע, כי אין לחברה כספים מהם ניתן להיפרע.
אף אם ייקבע, כי יעד-ארה"ב יכולה היתה לפרוע את החוב בעת ניהול ההליכים בפני בית משפט השלום בירושלים, הרי שיש להרים את המסך ולחייב את מר זוטא מחמת מימון דק ו/או אי שמירת רזרבות ו/או התנהלות בחוסר תום לב.
עוד טוען התובע, כי ניתן לחייב את מר זוטא באופן אישי גם מכוח העוולות הנזיקיות שביצע כלפי התובע - עוולות הגזל, התרמית והרשלנות.
טענות הנתבעים
הנתבעים טוענים, כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות. האירועים נשוא התביעה התרחשו בשנות התשעים, וכבר אז ידע התובע היטב את דבר היותה של הנתבעת בעלת המניות ביעד-ארה"ב. כמו כן, התובע ידע היטב את סיכויי הגבייה הנמוכים מיעד-ארה"ב. כבר שמונה שנים לפני הגשת התביעה דנן הגיש התובע בקשה לעיקול זמני נגד יעד-ארה"ב במסגרת ההליכים בבית משפט השלום בירושלים. בכך יש כדי ללמד על כך שהתובע ידע על הקושי שיהיה בגביית חוב מיעד-ארה"ב.
הנתבעים טוענים עוד, כי יש לדחות את התביעה על הסף גם מחמת שיהוי, מניעות והשתק. הנתבעים טוענים, כי משחלפו למעלה מעשר שנים מהתרחשות האירועים נשוא התביעה, מנוע ומושתק התובע מלטעון, שנפלו פגמים בהתקשרות עימו או כי מוטלת על בעל מניות או נושא משרה ביעד-ארה"ב אחריות כלשהי.
עוד טוענים הנתבעים, כי התובע מושתק מלטעון, שלא ידע אודות מצבה הכלכלי של יעד-ארה"ב, ואילו היה יודע היה מגיש את התביעה מראש נגד הנתבעת. מצבה הפיננסי של יעד-ארה"ב פורסם בדוחו"ת הכספיים של הנתבעת. על כן אין ממש בטענות התובע ולפיהן מצבה הכלכלי של יעד-ארה"ב לא היה ידוע לו. הנתבעים טוענים עוד, כי התובע השתהה למעלה משנה, מעת שקיבל לידיו את פסק הדין ועד שהגיש את התובענה דנן. במהלך הזמן הזה התובע לא עשה דבר על מנת לאכוף את ביצוע פסק הדין.